אז ההרצאה התחילה בכל מיני שאלות חשובות כמו:
איך מלך יושב בשירותים? עם כתר או בלי כתר?
והמשיכה בסיפורים על תהליך עבודה של יצירה. יהודה אטלס מספר איך כתיבת ספר לוקחת לו שנה שלמה, בשביל כמה דפים שקוראים בשלוש דקות.
התחברתי כי זה נכון, כל כך הרבה מושקע בכתיבה שמסתכמת בעשר דקות צפייה בטלוויזיה.
אטלס מספר על עצמו שבכלל רצה להיות חשמלאי כשהיה ילד.
חלום מצחיק בהתחשב במפעל חייו.
כשהיה בן 37 כתב את ״הילד הזה הוא אני״, כי רצה לזכור רגעים עם הילדים שלו, לא דרך תמונות, חיוכים למצלמה, אלא דרך רגשות. פשוט קסם.

קנאת סופרים:
יורם טהרלב הוציא לאור ספר שירים קצרים לפני 40 שנים, אטלס קרא אותו והוא מצא חן בעיניו מאוד. תכל׳ס, זאת הסיבה שהתחיל לכתוב באופן מקצועי.
לפעמים קנאה יכולה להוציא מאיתנו דברים חיוביים.
את השירים הסיפוריים בילד הזה הוא אני, הוא כתב לנועם, הבן שלו, שהיה בן 6.
בהתחלה נועם ממש התלהב מהם ועם הזמן כשהתרגל להיות מרכז סיפוריו של אביו התחיל להרים את האף ולבקר אותו. כמובן שאטלס תיקן את הטקסטים לפי דרישותיו של נועם.

אטלס אומר שעבורו הכתיבה היתה כמו משחק, הוא הרגיש חדוות יצירה כשכתב.
״וכן, יש דבר כזה חדוות יצירה וזה נהדר. מה השמחה הזאת שקופצת על בן אדם שיצר משהו? הרגשה שאתה לוקח את האישיות והאופי שלך ואתה הופך אותם לאומנות. אתה לוקח את מה שקורה סביבך והופך את זה למתנה לעולם. לא קשור לרווח ולפרסום, רק זה שאתה נותן מעצמך. משהו שלא היה קיים קודם ועכשיו הוא קיים. אולי מישהו בעוד 20 שנים יתקל בשירים שלי והוא יבין את עצמו. אולי זה מה שישאיר זיכרון. הייתי פה, אל תשכחו אותי.״

אטלס מספר שהתחיל לפנות לזה זמן באופן יזום ומחייב ״הפסקתי לשחק והתחלתי לעבוד. הבנתי שאני לא כותב ילדים, אני כותב את עצמי כילד. אני כותב מבוגרים ילדים.
בעצם כל מבוגר הוא קצת ילד״.
זה כל כך מדויק! אני מרגישה בדיוק אותו דבר.

כל מה שאטלס כותב לילדים זה גם למבוגרים והפוך.
הוא מדבר בטקסטים על פחדים, הפחד של כל אדם להיות חשוף, בגוף ובנפש.
הוא כותב על ילדים שיש להם בעיות, עם עצמם, עם ההורים, עם הסביבה.
״האמת היא שזה לא כזה פיקניק להיות ילד, אתה חדש בעולם הזה, כל דבר הוא חדש״.
אטלס מדבר בשירים ובסיפורים שלו את המציאות.
המצאה ומציאות – זה אותו השורש, גם כשהדברים מומצאים הם מגיעים מתוך המציאות.

אטלס אומר שכתיבה עבורו זה תהליך ארוך ומפרך, הוא כותב ומוחק וכותב שוב ושוב.
הוא מחליף עטים, עפרונות, מקלדות.
בשלב מסוים המקרר הופך להיות ידידו הטוב של המשורר, והוא מזהיר בתחנונים:
״תזהרו מגלידוניות – שירים לא מקבלים מזה, מקבלים כרס״.
המון זמן עובר בחיפוש אחרי התוכן, בחידוד הרעיון, בשזירת חרוזים ותימצות.
״רק ליורם טהרלב לוקח ששה חודשים, הבן יונה הזה. מי שלא גאון – שיעבוד. אני לא גאון, אני עובד, לוקח לי זמן״.

היו עוד המון מסרים חברתיים, תרבותיים, על תכניות ריאליטי ועל המצב במדינה, על הנוער והילדים שלא מקבלים מספיק יחס מהרשויות, על הורים כספקי מזון טרוטי עיניים, שנוטים להפריע להלך הרוח.
ואז קינחנו בשירי הייקו נפלאים:
בנושא אהבה: "חלפה על פני ונותרתי בענן של געגוע."
בנושא טבע: "לפרח החמנית שעוקב אחרי השמש נתפס הצוואר".

יהודה אטלס מדבר בגובה העיניים, מקסים בחספוסו השלו, בועט במסגרות ועושה למען החברה ולמען נוער בסיכון. פשוט איש מעורר השראה.

את הרעיון לסדרה סוסי פרא יצרתי בהשראת אחותי הקטנה טל. בתקופה שבה הסדרה נכתבה היא היתה בשירות לאומי בחוות סוסים ״המרחב הפתוח״. היא עבדה עם נוער ועם הסוסים וסיפרה בהתרגשות על ההעצמה שהילדים חווים כשהם מטפלים ורוכבים.

ביקרתי בחווה, הכרתי את הסוסים, דיברתי עם הילדים ונוצרה תחושה שיש כאן משהו שצריך לצאת החוצה. החיבור בין הילדים לסוסים הצליח להדהים אותי. איך הם מצליחים לעלות על הסוס, לאחוז במושכות ולשלוט בחיה העצומה הזאת. התחלתי לחקור לעומק את העולם ואת החיבור בין התפתחות, העצמה אישית, קשב וריכוז, ניהול כעסים לבין שליטה על הסוס.

נראה שהילדים בחווה עוברים תהליך עמוק כשהם מטפלים ודואגים לסוסים. מדהים לראות את ההדדיות בתקשורת, הסוסים מחזירים לילדים אהבה וביטחון עצמי.
סוס זו חיה פחדנית, הטבע נתן לסוסים רגליים מהירות כדי שיוכלו לברוח מסכנה. הם נוירוטיים ועלולים להיות אפילו בלתי צפויים. הם צריכים להרגיש ביטחון מלא כדי שיוכלו לסמוך על מי שמוביל אותם. כשנערים ונערות מצליחים לשלוט בחיה גדולה וחזקה מהם, הביטחון העצמי משתפר פלאים וכל מיני בעיות נילוות נעלמות.

חשבתי על נוער בסיכון שמגיע כדי לטפל בסוסים ומצד שני, על נוער שמגיע ממשפחות אמידות והם בעלים של סוסים ומשתתפים בתחרויות ואיך הם יכולים להיפגש באותה חווה. שתי חבורות, שהקונפליקט בינהם יכול ליצר מספיק תוכן לכמה עונות. הגשתי הצעה לערוץ זום, בניתי את הסיפור המרכזי ויצאנו לדרך. זו לא היתה דרך פשוטה. הדברים השתנו עשרות פעמים, כדי להתאים את התוכן לתקציב הפקה. אחרי שנה וחצי של כתיבה הגענו בשעה טובה לצילומים.

לא האמנתי שהסדרה סוף סוף יוצאת לאור, זו היתה תקופה מאוד מורכבת, מטלטלת בעליות וירידות. כשראיתי את הדמויות על המסך, עולם שלם שהיה בדימיון שלי פתאום מתרחש במציאות, לא יכולתי לנשום. הפרקים עבדו, הסיפורים זרמו, הדמויות היו מקסימות, השחקנים עשו עבודה נפלאה, הרייטינג היה גבוה מאוד ונראה שהכל עובד כמו כשחלומות מתגשמים.

אבל כמו שמלמדים בכל סדנת כתיבה, אם הכל טוב – אין סיפור, הגיבור צריך לעבור מכשולים דרך, והנה מצאתי את עצמי בתוך מסע מעייף בנבכי התעשייה, והסדרה נפלה בין הכיסאות. הוחלט שלא יהיה לה המשך למרות ההצלחה שלה. לא יכולה לתאר במילים את גודל תחושת ההחצמה והכאב. עד היום שואלים אותי מה קורה עם סוסי פרא, למה אין המשך? אין לי תשובה טובה לזה, אני באמת לא מבינה למה. לפעמים דברים זורמים בכיוונים לא צפויים וצריך להוריד את הראש כדי לא לטבוע בין הגלים.

אולי זו דוגמה טובה לאיך לפעמים לסיפור אין סוף טוב והגיבור והקורא נשארים מותשים ללא מילים וללא הבנה. אולי זו דוגמה טובה למה חשוב לבנות לסיפור קטרזיס, כדי לא להשאיר את המסע של הגיבור לא משתלם או לא הגיוני. כשאין קטרזיס זה מרגיש חמוץ ומכווץ בסוף.

הילה הררי היא זמרת ומורה למוזיקה בבתי ספר, היא פנתה אלי כי רצתה לבנות מותג לילדים. עשינו כמה פגישות משותפות, דיברנו על הדברים שחשובים לה, על התכנים שהיתה רוצה להעביר ויצרתי עבורה את ״היללי – זמרת מהחלומות״, תוכנית ילדים מתוקה על ילדה שרוצה להיות זמרת כשתגדל. במהלך העונה היא פוגשת כל מיני חברים ואורחים מעניינים. היא לומדת שאפשר לפתור כמעט הכל בעזרת המנגינה הנכונה. לכל פרק יש שיר נושא והפתרונות לקונפליקטים מגיעים מתוך חיבור לעולם המוזיקה.

הדמות של היללי תפורה בדיוק להילה, התכונות שלה והאיפיון שלה נבנו בהתאמה לאישיות שלה. היללי יצרה לעצמה חדר מוזיקה במקלט של הבניין, ושם היא פוגשת חברים ודמויות. ביסקוויט, השכן הנוירוטי והפחדן, שממש לא אוהב מוזיקה, מגיע לבקר ויחד הם מתמודדים עם כל מיני נושאים שמטרידים ילדים בגיל הרך.
ג׳אם וטם-טם, הם שני יצורים מופלאים ששותפים ללהקה הדמיונית של היללי. אני מכורה קשות לבובות, פשוט הייתי חייבת.

לקחתי את כל התכונות המופלאות של הילה והוצאתי אותן החוצה בפיתוח הדמות. אני אוהבת להסתכל פנימה אל אנשים ולחדד את כל מה שטוב וקסום בתוכם.
זה בעצם מתחבר לשלב הראשון בכתיבה שהוא התחקיר. התחקיר הוא פנימי וחיצוני, ברמה הפנימית, הוא מקיף את הפרסונה, התכונות, תחומי העניין, היתרונות מול החסרונות. וברמה החיצונית, התחקיר נעשה על עולם התוכן של הילדים, מה מטריד אותם, מה מפחיד אותם, מה הם אוהבים ומה גורם להם להרגיש שמחים. תחקיר חיצוני ופנימי נוסף הוא על עולם המוזיקה שממנו הילה מגיעה. אחרי שלמדתי את הכל והעמסתי לתוך התיק את המון כלים וחומרים, אפשר להתחיל לכתוב.

כשהתחקיר מבוסס על עולם התוכן והאישיות של הילה, המותג שנוצר מאוד קרוב אליה והיא מרגישה מחוברת אליו רגשית. אני חושבת שזה הדבר הכי חשוב, החיבור הרגשי של הפרפורמר לתוכן.

העבודה עם הילה זרמה והיתה כייפית במיוחד, מאוד מהר מצאנו שפה משותפת והיה נעים לעבוד יחד ולברוא את עולם התוכן שלה.
המצאתי להילה את שם המותג ויצרתי עבורה את הלוגו, ליוויתי את כל הפרוייקט בייעוץ והכוונה ויזואלית. אני אוהבת את התכנית שיצאה לנו ומחוברת מאוד לכל הדמויות הנפלאות.

נדבר על איך לשלב מציאות ודימיון, איך אפשר למצוא רעיונות בתוך השגרה, למה כדאי לכתוב הכי קרוב לעצמנו ומתוך עולם תוכן שאנחנו מכירים ממש טוב. נתנסה בעבודת תחקיר על עולם התוכן שירחיב את גבולות הידע והרעיונות.

איך זה עובד?
עשרה מפגשים בני שלוש שעות.
מספר משתתפים מוגבל ל 15.

בגיל שנה וחצי בערך עברנו למודיעין ורוני נכנסה, אחרי תחנונים למסגרת של גן. התעקשתי לאסוף אותה ב 12:00, עד שביקשה ממני שאפסיק להפריע לה להיות עם חברים. אמא צעירה שבורת לב משלב הנפרדות, התחלתי לחפש את עצמי. אחרי כל מיני עבודות הזויות, חברתי לשותפה ופתחנו סטודיו לעיצוב גרפי. עבדנו שלוש שנים יחד על פרוייקטים מגוונים מול לקוחות שונים, אבל איכשהו הרגיש לי שזה לא מדויק. רציתי לכתוב, להמציא דמויות, לראות איך עולם שלם שנמצא אצלי בדימיון יכול להתעורר לחיים על המסך. רוני היתה אז בת שלוש, ילדה שכולה לב ענק, רגישות, חכמת חיים וטוהר.

ככותבים אנחנו אוספים את חוויות היום יום לתוך מאגרי תוכן, גם בלי להיות מודעים ממש.
חיי השגרה יכולים להציף בנו סיפורים ולתת לנו רעיונות בלי שבכלל תיכננו מראש. צריך לשמור על ערוץ פתוח ולסמן לעצמנו רגעים ששווה לזכור, וזה מה שעשיתי, כתבתי לה כל שבוע סיפורים קטנים עליה ועלינו.

כשהגיע הרעיון לכתוב תכנית לגיל הרך, הדברים כבר היו מונחים שם. הרעיונות כבר הוטמעו בתוך הראש ובמחברות ועכשיו כשמצאתי לי מטרה הכל צף החוצה, כתבתי רעיונות מתוך חייה האמיתיים של רוני.
הפרק ״המנוף של סבא שלמה״ מספר על סבא שלמה האמיתי שעבד מעל 40 שנים על מנוף.
הפרק ״הקיבוץ של איתמר ויה – יה״ מספר על קיבוץ נתיב הל״ה, ואיתמר ויה יה הם ילדים של חברים טובים שלנו. כל העונה הראשונה מבוססת על סיפורים אמיתיים, דמויות אמיתיות, המון דימיון והגזמות.

סיימתי לכתוב את רעיון, עיצבתי יפה, כולל לוגו ורפרנס ויזואלי והגשתי לניק ג׳וניור. ההפתעה המטורפת היתה שהם קיבלו את ההצעה. תוך כדי כתיבה למדתי איך לכתוב תסריט והגשמתי חלום, ראיתי איך כל העולם הדמיוני שלי קם לתחיה על המסך, זה היה אחד הרעים המרגשים שחוויתי.

העונה הראשונה עבדה לנו טוב ואז החליטו לצלם עוד שתי עונות. מתישהו בדרך כבר התחילו להיגמר הרעיונות של היום יום ומצאתי את עצמי עפה גבוה יותר ויותר לתוך עולם הפנטזיה. צירפנו את עמי אנידג'ר המופלא שהצליח להחליף עשרים דמויות בשלושה ימי צילום, יחד עם מיטל רטן שהיא ״רוני״ הילדה הקסומה, ועדי אייזנמן שהוא ״קשיו״ המתוק, והבמאי ירון ארזי התותח, לא הפסקנו לצחוק עד דמעות על הסט.

אם אתם יוצרים וכותבי תוכן, תקפידו לאסוף. אוספים של רגעים, סיפורים, רגשות. כל אלה ישמשו אתכם כשתתחילו להתכנס לתוך מסגרת של רעיון. למה אני כל כך אוהבת את רוני וקשיו? כי זה מוצר בוסר. יש בו חופש מוחלט של טירוף, חוסר דידקטיות וקלילות, אין בו מסרים לוחצים ולימודיים. זה היה להיכנס לתוך ראש של ילדה ולדבר מתוכו בלי פילטרים, מדהים שניקולודיאון איפשרו את הפשטות הזאת.

נדבר על מודלים של כתיבת סיפור מסע הגיבור ועל איך החיים של כולנו הם סיפורים של גיבורים.
מסע זו מילה שיש בה תנועה, יש בה התכוונות, הכנה, שחרור ואומץ. יש בה הליכה ותהליך.
מסע בעקבות חיפוש אחרי אלוהים, אחרי הרוח, אחרי אהבה חדשה, אחרי אהבה ישנה, אחרי מישהו שאבדנו, אחרי שורשים.

מפגש אחד של ארבע שעות ותיקחו הביתה תרמיל של השראה.

מסע גיבור הוא מסע של התבגרות, הבנה ותהליך. כתיבה לילדים היא כתיבה מתפרצת, היא מגיעה מעומק הלב מתוך הזדהות עם הרגעים הבלתי אפשריים שילדים חווים. אני רוצה שהסיפור יגרום להם להבין שלפעמים האוייב קרוב יותר ממה שנדמה, והם צריכים לדעת לעמוד על שלהם ולהבין שהאמת שלהם חשובה. חשוב לי לתת להם אומץ להיות הם, להאמין בחלומות ובפיות קסומות.

לעמוד ולספר את סיפור החיים שלנו זה רגע מרגש ואפילו מרפא.
תהליך כתיבת ההרצאה נותן פרספקטיבה וממסגר את הסיפור בתוך נקודות שיא ותובנות.
כשאנחנו מנכסים לעצמנו את הסיפור שלנו, בונים אותו מחדש ומאירים בתוכו את נקודות החוזקה שלנו והחוסן שלמדנו להכיר בתוכנו, הסיפור מתחיל לשנות צורה.
הסיפור שלנו מקבל משמעות, הוא יכול לעזור לאחרים, הוא יכול לעורר השראה, הוא יכול לתת תקווה לאנשים במצבי משבר, לגרום לתנועה להיווצר. לפעמים מספיק שנגענו בבן אדם אחד שפתאום מסתכל על העולם אחרת ונוצר בו שינוי.

איך התהליך עובד?
יש שתי אופציות:
1. אתם באים עם טקסטים מוכנים מראש ואני עורכת את הסיפור.
2. אין לכם מושג מאיפה להתחיל אז אנחנו נפגשים, מדברים את הסיפור, אני בעיקר כותבת ושואלת שאלות. אחרי מספר פגישות אני עורכת את הטקסט ואת הרעיון המרכזי של הסיפור ואז אנחנו נפגשים שוב לסגור פינות. אחרי הפיילוט הראשון – אתם מגיעים עם תובנות ואנחנו ממקדים ומחדדים וההרצאה יוצאת לחופשי.

חשוב לזכור שברגע שהרצאה פוגשת קהל היא קצת משתנה, היא מתפתחת ומתחדדת. לכן החומרים הם דינמיים. הטקסט מהווה עבורכם משענת טובה, עמוד שדרה סיפורי שאפשר להאחז בו במידת הצורך.

אני רוצה שתצאו מלאי אנרגיה לכתוב את עצמכם ואת הסיפורים שלכם.
כל מה שאנחנו צריכים כדי להתחיל לכתוב זה לפנות זמן ומחשבה.
ברגע שיש בנו סיפורים שבוערים לצאת החוצה, אנחנו חייבים את זה לעצמנו.
אלה יכולים להיות סיפורים משפחתיים, שורשיים, עם מורכבות של מערכות יחסים, או סיפור מתח בלשי מסקרן.
יש לנו נטיות לב שונות והיופי הוא לפגוש בקבוצה אחת מגוון רחב של מחשבות.

סדנת כתיבה יוצרת בת עשרה מפגשים

״אני לא סובלת לשווק! עצם המחשבה שאני צריכה למכור את העסק שלי ואת עצמי עושה לי צמרמורת.
אבל מי אני בכלל? מה זה כבר מעניין אנשים מה יש לי להגיד? אין לי שום סיפור מעניין וסוחף.
אני מפחדת להיחשף! מה אם לא יאהבו אותי? מה יקרה אם מישהו ישים לב שאני לא מספיק מוכשרת?
אני לא יכולה לפרסם שום דבר שהוא פחות ממושלם, אז אני מעדיפה לא לפרסם כלום״ –
נשמע מוכר? אלה משפטים שעולים על בסיס קבוע בסדנאות כתיבה שיווקית שאני מעבירה.

אני מבינה ומזדהה. ככותבת אין דבר מפחיד יותר מלהוציא לאור את מה שאני כותבת.
כאחת שמגדירה את עצמה ״כותבת״ אני מתיימרת לכתוב טוב, לא?
ומה אם זה לא יהיה מספיק?
אין דבר יותר מפחיד מלעמוד בלי הגנות מול העולם ולתת למילים ולסיפורים לצאת החוצה.
אבל, ברגע שמשחררים את המעצור הזה ודברים מתחילים לזרום, פתאום מבינים כמה כתיבה יכולה להיות מהנה.
אפילו משהו שאנחנו מחכים לו כדי לנוח רגע מהשגרה שלנו.

אני מתייחסת לכתיבה שיווקית כאל אוסף סיפורי העסק שלנו.
אנחנו מראים לעולם מי אנחנו ומשתפים בכלים שאספנו בדרך, זה לא צריך להפחיד אותנו.
כבעלי עסקים אנחנו רוכשים ידע, פוגשים אנשים מעניינים, ממציאים שיטות וטכניקות,
עושים מחקרים ומגלים תובנות חדשות.
השיווק הוא פלטפורמה דרכה אנחנו יכולים להביע את עצמנו ולהביא לידי ביטוי את המסרים, התובנות והערכים שלנו.

השוק רווי פלטפורמות שיווקיות.
בין אם זה פייסבוק אישי ועסקי, אינסטגרם אישי ועסקי, גוגל, לינקדאין, יו טיוב, טבולה, אטסי ועוד ועוד.. וזה רק בזירה הדיגיטלית,
אפשר לפרסם גם בעיתון, ברדיו, בטלוויזיה.
יש כל כך הרבה ערוצי פרסום שזה מתיש ומבלבל.
זה עלול לגרום לנו להרגיש רוויים, עמוסים באינפורמציה, לא מספיקים להאכיל את השד השיווקי שגוזל לנו זמן יקר.
אבל אם נכניס את הכתיבה לתוך מסגרת, נתחום אותה בזמן, נאסוף מחיי היום יום שלנו רעיונות שימלאו את בנק התוכן,
נוכל להתחיל למקם את התוכן השיווקי מול האסטטגיה השיווקית ונתחיל לראות איך הכתיבה משרתת אותנו.

גם אם אנחנו לוקחים אנשי מקצוע שעושים עבורנו את העבודה, אנחנו צריכים להבין בכתיבה שיווקית, לדעת לזהות מה עובד עבורנו, מה נכון לעסק, איזה סיפורים יכולים לשרת את השיווק שלנו, מה השפה הנכונה לקהל שלנו ובאיזו תדירות נכון לנו לכתוב להם.

מה לומדים בסדנה?

נלמד איך להיכנס לראש של קהל היעד שלנו.
איך להתאים את אסטרטגיית התוכן למשפך השיווקי.
נתרגל כתיבה דרך שאלות.
נשתתף בסיעור מוחות ונשתמש בכוחה של הקבוצה.
נלמד איך משתמשים בסטוריטלינג ואיך מייצרים סיפורים מותחים, מעניינים, מרגשים שנשארים בזיכרון.
נדבר על הפלטפורמות השונות ואיזה תכנים מתאימים להן.
נלד על עצמנו כמה נכון לנו לחשוף ואיך נכון לנו לכתוב את עצמנו.
נלמד שיטות עבודה שמקלות על יצירת התכנים.
נתנסה בסוגים שונים של כתיבה שיכולים לשרת אותנו גם בכתיבה שיווקית.
נקבל מלא השראה ממשתתפי הסדנה ומדוגמאות.
נפרוץ מחסומים, נשתה מיץ אומץ משחרר ונצא לאור.

איפה זה קורה?

אני מפרסמת בדף העסקי שלי הודעות על סדנאות חדשות שנפתחות, שווה לעקוב.
חוץ מזה, אני מגיעה לכל מקום שמתארגנת בו קבוצה של 10 – 15 א.נשים שמחים וחיוביים

כמה מפגשים?

אופציה 1 – חמישה מפגשים, כל מפגש 3 שעות
אופציה 2 – שלושה מפגשים, כל מפגש 4 שעות
אופציה 3 – שני מפגשים, כל מפגש ארבע שעות

למה אי אפשר גם וגם? לנוח בצל ולהתפתח ולצמוח בו זמנית? אולי אפשר, לא מצאתי עוד את הדרך. אני מבינה שכדי לעבור שלבים, לפרוץ דלתות, להסיר עכבות, אני צריכה להיות בעשייה, אני צריכה לעבוד בזה.
זה לא חייב להיות קשה אבל תמיד תהיה שם דרמה. אוף, הדרמה.
זה היה עשור של איבוד.
כמה איבדתי והלכתי לאיבוד.
אבל עכשיו מתחיל עשור של מציאה.
זה היה עשור של פירוק.
כמה התפרקתי לאלף חלקיקים אחרי שאיבדתי את התינוק שלי, העבודה שלי, האני שלי.
אבל עכשיו מתחיל עשור של הרכבה.
זה היה עשור של ניתוק.
כמה התנתקתי מעצמי, מהסביבה, מאנשים, מהבחוץ, מהבפנים.
אבל עכשיו מתחיל עשור של חיבורים.
אז שתהיה דרמה, אבל במידה כזאת שלא תשתק אותי, שתעיף אותי קדימה, דרמה טובה וקיטשית מבית דיסני, עם מאה סופים טובים.
אני מזמינה הזדמנויות חדשות, הצלחות גדולות, מפגשים עם אנשים מעניינים, חציית גבולות מנטליים ופיזיים, לראות עולם.
אני מזמינה אנשים שרוצים להשפיע, לשנות, לתת, להנהיג. אנשים שמחוברים לאמת.
אני מזמינה טבע, תנועה, מוזיקה וסיפורים.

2020, סורי, אני כבר לא עושה תיכנונים גדולים, לוחות חזון וטבלאות אקסל, כי כל פעם שעשיתי, הרגשתי שהחמצתי, שלא התקדמתי, כי לא עמדתי במטרות וביעדים. שכחתי את כל הדברים המופלאים וההצלחות הלא מתוכננות שקרו בדרך.

אז הפעם בלי תיכנונים, עם דרמה, אבל מרגשת שאפשר להתכרבל איתה.
מלא צחוק, חברים, משפחה, חיבוקים ואהבה.
בסוף, אהבה – יש בה הכל.
לאהוב ולהיות אהובה.

זהו. 2020, אני מוכנה.

ממקום של עלבון עמוק ורצון עז להוכיח לעצמי שיהיה בסדר, החלטתי שאני מקימה בעצמי סטודיו בוטיק לעיצוב ומיתוג, וכך היה. התחברתי לשותפה מהממת ויחד קנינו מחשבים, תוכנות ופונטים ויצאנו לדרך.
השנים הראשונות לא היו מתגמלות. כמו כל עסק צעיר, בנינו את מעגל הלקוחות שלנו ולא הצלחנו לפרוץ את תקרת הזכוכית המאוד נמוכה.אני חושבת שגם לא הייתי סבלנית, רציתי להגיע כבר לשלב שבו הכל מסתדר.
בינתיים, מתוך תיסכול, כדי ליצר לעצמי מרחב יצירתי שבו אני מגשימה את עצמי, התחלתי לכתוב רעיונות לתכניות טלויזיה.
חלמתי שיום אחד אראה על המסך את הרעיונות שלי.

כתבתי תכנית ילדים בהשראת הילדה שלי – רוני (כפרה עליה) לתכנית קראתי ״רוני דמיוני״, חשבתי על כל פרט בעולם הקטן הזה שבראתי. דמויות, לוקיישן, לוגו, אפילו בגדים, כל כך התלהבתי, שהיה לי בראש בדיוק איך זה הולך להראות.
הגשתי לערוץ ניקולודיאון דף צבעוני ושמח שנברא בו כבר עולם שלם.

ואז התכנית התקבלה.

הייתי בשמיים! לא יכולתי לדמיין משהו מופלא יותר. כתבתי 30 פרקים לתכנית ״רוני וקשיו״ עבור ניק ג׳וניור, שמבוססים על חיי היום יום של רוני. כשהדמיון שלי ושלה נפגשים אין גבול למה שיכול לקרות.
לקחתי כל מיני סיפורים ודמויות מהחיים האמיתיים ושילבתי אותם בפרקים. סבתא דינה תופרת החלומות, המנוף של סבא שלמה, הקיבוץ של איתמר ויה יה, אלה סיפורים על אנשים אמיתיים שהתחילו כאמת והתגלגלו לתוך פנקייק ורוד.

כשאני חושבת על סיפור, אני תמיד מתחילה במציאות.

איפה שהיום יום פוגש את הדמיון, שם מתחיל אצלי הסיפור.
החיבור ליום יומי יוצר קשר ביני לבין הסיפור ונותן לילדים הרגשה שגם להם זה היה יכול לקרות.
אני אוספת דמויות מתוך החיים האמיתיים, משנה להם שם, לפעמים מוסיפה זנב או קשקשים מנצנצים ושולחת אותם לתוך מסעות.

כחלק מהיותי חננת על, הייתי חוקרת כל מיני דברים שעניינו אותי. בכיתה ד' למשל חקרתי את תחום האסטרונומיה, כי עניין אותי לדעת מה קורה בחלל. אשכרה הייתי הולכת לספריה כדי ללמוד ומסכמת במחברת מיוחדת, אפילו גזרתי מהעיתון כתבות בנושא והדבקתי בקלסר. אל תגלו! 

אני אוהבת לחקור, ללמוד ולהבין עוד ועוד דברים. לפעמים זה קשור לעולם שלי ולפעמים זה רחוק שנות אור, אבל לא אכפת לי, כי יש דברים שאני פשוט חייבת לדעת. גם עכשיו, אני עדיין לומדת ומעשירה את עצמי בכל מה שקשור לכתיבת תוכן.

במשך השנים הכרתי ספרים מעניינים בנושא ואני ממליצה לכם עליהם.

התנ"ך של הכותבים הוא "סיפור" של רוברט מקי, שם הכל מתחיל.
מצאתי המון תובנות גם בספר של אוסנת גואז "התחילו לספר", שמסביר איך בונים סיפורי הצלחה וסטוריטלינג לשיווק עצמי, עסקי ואירגוני.
אורי פרץ שרון מלמד ב'איך כותבים סיפור' את יסודות כתיבת הסיפור בדרך מאוד מתקשרת וידידותית עם המון דוגמאות מצוינות.
'כתיבה אפקטיבית' של צפריר בשן מציג את הכתיבה ככלי ליצירת תקשורת טובה בין אנשים, עסקים, אירגונים ובכלל. הוא מדבר על כמה מילים יכולות להשפיע לחיוב או לשלילה בתקשורת וכמה פשוט בעזרת המילים הנכונות להיות ברורים יותר לעולם ולעצמנו.
אני אוהבת ללמוד.

מה לקחתי מההרצאה?

עשיתי חיבור בין הטיפים לראיונות מוצלחים לבין טיפים לכתיבה, ומצאתי שיש קשר.
אנחנו רוצים אמת, אנשים אוהבים אמת. אף אחד לא אוהב שמגישים לו מנה עשויה מידי. אנחנו אוהבים להרגיש את חומרים ואת כל הטעמים. איך אפשר ליצר את זה? רוני קובן אומר שאמת חזקה ומשמעותית לא מתגלה בראיון פרונטלי עם שאלות ותשובות מונחות מראש, היא מתגלה תוך כדי תנועה. תוך כדי סיטואציה או פעולה. וזה מאוד נכון.

כשאתם מחפשים רעיונות לכתיבה, כשאתם מחפשים להתחבר לאמת, תעשו את זה תוך כדי תנועה, הליכה, ריקוד, דיבור.
אמת יוצאת טוב בדוקומנטרי כי יש בפורמט הזה משהו מלוכלך, מסעיר, מעמיק. עוד טיפ של רוני קובן איך ליצר ראיון חשוף ונוגע, זה טריק שתי הפינות.
פינה אחת היא ״המעונבת״ – מראיין מול מרואיין שואל שאלות מובנות ופינה אחרת שבה יוצאים מהמקום הרישמי למקום הלא מחייב – פינת קפה או מטבח למשל. הרבה פעמים דווקא בפינות הלא רישמיות יוצאים הדברים העמוקים. קחו את זה לכתיבה שלכם – צרו פינה רשמית ופינה לא רשמית לכתיבה. זה טריק נהדר!!
עוד דבר – לא להתנפל על המרואיין בשאלות. לאט לאט. בן אדם לא יכול להגיע אתכם מאפס למאה בחמש דקות. תנו לו מרחב ביטחון כדי שירגיש נוח להפתח.

ואיך זה נוגע לכתיבה?

לאט לאט. בנו את מערכת היחסים שלכם עם הקוראים כל פעם קצת. לא צריך להתנפל, לא צריך למכור, צריך לעניין, צריך לתת תחושת ביטחון ואז אפשר לספר לקוראים איך אנחנו יכולים לעזור להם. תודה רוני קובן, אתה בהחלט מעורר השראה.