כשהכל נעצר לפני שהתחיל
את הרעיון לסדרה סוסי פרא יצרתי בהשראת אחותי הקטנה טל. בתקופה שבה הסדרה נכתבה היא היתה בשירות לאומי בחוות סוסים ״המרחב הפתוח״. היא עבדה עם נוער ועם הסוסים וסיפרה בהתרגשות על ההעצמה שהילדים חווים כשהם מטפלים ורוכבים.
ביקרתי בחווה, הכרתי את הסוסים, דיברתי עם הילדים ונוצרה תחושה שיש כאן משהו שצריך לצאת החוצה. החיבור בין הילדים לסוסים הצליח להדהים אותי. איך הם מצליחים לעלות על הסוס, לאחוז במושכות ולשלוט בחיה העצומה הזאת. התחלתי לחקור לעומק את העולם ואת החיבור בין התפתחות, העצמה אישית, קשב וריכוז, ניהול כעסים לבין שליטה על הסוס.
נראה שהילדים בחווה עוברים תהליך עמוק כשהם מטפלים ודואגים לסוסים. מדהים לראות את ההדדיות בתקשורת, הסוסים מחזירים לילדים אהבה וביטחון עצמי.
סוס זו חיה פחדנית, הטבע נתן לסוסים רגליים מהירות כדי שיוכלו לברוח מסכנה. הם נוירוטיים ועלולים להיות אפילו בלתי צפויים. הם צריכים להרגיש ביטחון מלא כדי שיוכלו לסמוך על מי שמוביל אותם. כשנערים ונערות מצליחים לשלוט בחיה גדולה וחזקה מהם, הביטחון העצמי משתפר פלאים וכל מיני בעיות נילוות נעלמות.
חשבתי על נוער בסיכון שמגיע כדי לטפל בסוסים ומצד שני, על נוער שמגיע ממשפחות אמידות והם בעלים של סוסים ומשתתפים בתחרויות ואיך הם יכולים להיפגש באותה חווה. שתי חבורות, שהקונפליקט בינהם יכול ליצר מספיק תוכן לכמה עונות. הגשתי הצעה לערוץ זום, בניתי את הסיפור המרכזי ויצאנו לדרך. זו לא היתה דרך פשוטה. הדברים השתנו עשרות פעמים, כדי להתאים את התוכן לתקציב הפקה. אחרי שנה וחצי של כתיבה הגענו בשעה טובה לצילומים.
לא האמנתי שהסדרה סוף סוף יוצאת לאור, זו היתה תקופה מאוד מורכבת, מטלטלת בעליות וירידות. כשראיתי את הדמויות על המסך, עולם שלם שהיה בדימיון שלי פתאום מתרחש במציאות, לא יכולתי לנשום. הפרקים עבדו, הסיפורים זרמו, הדמויות היו מקסימות, השחקנים עשו עבודה נפלאה, הרייטינג היה גבוה מאוד ונראה שהכל עובד כמו כשחלומות מתגשמים.
אבל כמו שמלמדים בכל סדנת כתיבה, אם הכל טוב – אין סיפור, הגיבור צריך לעבור מכשולים דרך, והנה מצאתי את עצמי בתוך מסע מעייף בנבכי התעשייה, והסדרה נפלה בין הכיסאות. הוחלט שלא יהיה לה המשך למרות ההצלחה שלה. לא יכולה לתאר במילים את גודל תחושת ההחצמה והכאב. עד היום שואלים אותי מה קורה עם סוסי פרא, למה אין המשך? אין לי תשובה טובה לזה, אני באמת לא מבינה למה. לפעמים דברים זורמים בכיוונים לא צפויים וצריך להוריד את הראש כדי לא לטבוע בין הגלים.
אולי זו דוגמה טובה לאיך לפעמים לסיפור אין סוף טוב והגיבור והקורא נשארים מותשים ללא מילים וללא הבנה. אולי זו דוגמה טובה למה חשוב לבנות לסיפור קטרזיס, כדי לא להשאיר את המסע של הגיבור לא משתלם או לא הגיוני. כשאין קטרזיס זה מרגיש חמוץ ומכווץ בסוף.
