העשור החולף היה רכבת הרים משוגעת.
רציתי לכתוב שאני מקווה לרדת בתחנה בעשור הבא, אבל אז משהו עצר אותי.
את באמת רוצה לרדת?
לחיות על מי מנוחות, שום דבר דרמתי לא קורה? זה באמת, באמת מה שאת רוצה?
כי יש לזה שני צדדים.
מצד אחד, אוויר, רוגע, שלווה, מי קוקוס וערסל מתנדנד בעצלתיים מול חוף מושלם ומנצנץ בשמש. מצד שני, שקט מידי, חסר תנועה, אין התקדמות, ואני לא אוהבת מי קוקוס בכלל.
זה יעבוד שבוע שבועיים ואז אני אתחיל להתגרד. אני אהיה חייבת לעשות משהו משמעותי, משהו שיוצר שינוי, שמחבר בין אנשים ועוזר להם.
למה אי אפשר גם וגם? לנוח בצל ולהתפתח ולצמוח בו זמנית? אולי אפשר, לא מצאתי עוד את הדרך. אני מבינה שכדי לעבור שלבים, לפרוץ דלתות, להסיר עכבות, אני צריכה להיות בעשייה, אני צריכה לעבוד בזה.
זה לא חייב להיות קשה אבל תמיד תהיה שם דרמה. אוף, הדרמה.
זה היה עשור של איבוד.
כמה איבדתי והלכתי לאיבוד.
אבל עכשיו מתחיל עשור של מציאה.
זה היה עשור של פירוק.
כמה התפרקתי לאלף חלקיקים אחרי שאיבדתי את התינוק שלי, העבודה שלי, האני שלי.
אבל עכשיו מתחיל עשור של הרכבה.
זה היה עשור של ניתוק.
כמה התנתקתי מעצמי, מהסביבה, מאנשים, מהבחוץ, מהבפנים.
אבל עכשיו מתחיל עשור של חיבורים.
אז שתהיה דרמה, אבל במידה כזאת שלא תשתק אותי, שתעיף אותי קדימה, דרמה טובה וקיטשית מבית דיסני, עם מאה סופים טובים.
אני מזמינה הזדמנויות חדשות, הצלחות גדולות, מפגשים עם אנשים מעניינים, חציית גבולות מנטליים ופיזיים, לראות עולם.
אני מזמינה אנשים שרוצים להשפיע, לשנות, לתת, להנהיג. אנשים שמחוברים לאמת.
אני מזמינה טבע, תנועה, מוזיקה וסיפורים.
2020, סורי, אני כבר לא עושה תיכנונים גדולים, לוחות חזון וטבלאות אקסל, כי כל פעם שעשיתי, הרגשתי שהחמצתי, שלא התקדמתי, כי לא עמדתי במטרות וביעדים. שכחתי את כל הדברים המופלאים וההצלחות הלא מתוכננות שקרו בדרך.
אז הפעם בלי תיכנונים, עם דרמה, אבל מרגשת שאפשר להתכרבל איתה.
מלא צחוק, חברים, משפחה, חיבוקים ואהבה.
בסוף, אהבה – יש בה הכל.
לאהוב ולהיות אהובה.
זהו. 2020, אני מוכנה.🦄
