נפגשנו כמה תרנגולות בוגרות בהרצאה מרתקת של יהודה אטלס. מכירים בטוח את ״והילד הזה הוא אני״, ו״הילדה שאני אוהב״, ״עניבות במדבר״, ״אני רוצה שאימא״, ״זבוב על האף״ ועוד ועוד..
כתבתי במרץ כל מיני נקודות שעלו בהרצאה וכבר אשתף אתכם.
אני חייבת להגיד, לפני זה, שהתחברתי ואהבתי את החיספוס.
הרגשתי שאין פילטרים.
אטלס מדבר בצורה אותנטית, מחוברת, גם כשיש ילדים בהרצאה.
הוא לא מנסה להסתיר מהם את האמת המרה, הוא לא מנסה ליפות אותה עבורם.
הוא פשוט מעריך אותם, נותן להם כבוד ויודע שהם יכולים להסתדר עם המציאות. זה נהדר.
שמחתי מאוד לשמוע שהיום הוא עוסק בחקר נוער בסיכון, וכותב עבורם סיפורים שיוכלו לשמש אנשי מקצוע בטיפול. הוא מקווה שהסיפורים יוכלו לעורר הזדהות ולהקל על התקשורת בין מטפלים / הורים לנוער בסיכון. זו שליחות שלקחתי איתי פנימה ואני רוצה להבין איך אני מתרגמת את הדבר הזה למעשים גם בתוך העשייה שלי. קיבלתי המון השראה מהאיש היקר והמוכשר הזה.
אז ההרצאה התחילה בכל מיני שאלות חשובות כמו:
איך מלך יושב בשירותים? עם כתר או בלי כתר?
והמשיכה בסיפורים על תהליך עבודה של יצירה. יהודה אטלס מספר איך כתיבת ספר לוקחת לו שנה שלמה, בשביל כמה דפים שקוראים בשלוש דקות.
התחברתי כי זה נכון, כל כך הרבה מושקע בכתיבה שמסתכמת בעשר דקות צפייה בטלוויזיה.
אטלס מספר על עצמו שבכלל רצה להיות חשמלאי כשהיה ילד.
חלום מצחיק בהתחשב במפעל חייו.
כשהיה בן 37 כתב את ״הילד הזה הוא אני״, כי רצה לזכור רגעים עם הילדים שלו, לא דרך תמונות, חיוכים למצלמה, אלא דרך רגשות. פשוט קסם.
קנאת סופרים:
יורם טהרלב הוציא לאור ספר שירים קצרים לפני 40 שנים, אטלס קרא אותו והוא מצא חן בעיניו מאוד. תכל׳ס, זאת הסיבה שהתחיל לכתוב באופן מקצועי.
לפעמים קנאה יכולה להוציא מאיתנו דברים חיוביים.
את השירים הסיפוריים בילד הזה הוא אני, הוא כתב לנועם, הבן שלו, שהיה בן 6.
בהתחלה נועם ממש התלהב מהם ועם הזמן כשהתרגל להיות מרכז סיפוריו של אביו התחיל להרים את האף ולבקר אותו. כמובן שאטלס תיקן את הטקסטים לפי דרישותיו של נועם.
אטלס אומר שעבורו הכתיבה היתה כמו משחק, הוא הרגיש חדוות יצירה כשכתב.
״וכן, יש דבר כזה חדוות יצירה וזה נהדר. מה השמחה הזאת שקופצת על בן אדם שיצר משהו? הרגשה שאתה לוקח את האישיות והאופי שלך ואתה הופך אותם לאומנות. אתה לוקח את מה שקורה סביבך והופך את זה למתנה לעולם. לא קשור לרווח ולפרסום, רק זה שאתה נותן מעצמך. משהו שלא היה קיים קודם ועכשיו הוא קיים. אולי מישהו בעוד 20 שנים יתקל בשירים שלי והוא יבין את עצמו. אולי זה מה שישאיר זיכרון. הייתי פה, אל תשכחו אותי.״
אטלס מספר שהתחיל לפנות לזה זמן באופן יזום ומחייב ״הפסקתי לשחק והתחלתי לעבוד. הבנתי שאני לא כותב ילדים, אני כותב את עצמי כילד. אני כותב מבוגרים ילדים.
בעצם כל מבוגר הוא קצת ילד״.
זה כל כך מדויק! אני מרגישה בדיוק אותו דבר.
כל מה שאטלס כותב לילדים זה גם למבוגרים והפוך.
הוא מדבר בטקסטים על פחדים, הפחד של כל אדם להיות חשוף, בגוף ובנפש.
הוא כותב על ילדים שיש להם בעיות, עם עצמם, עם ההורים, עם הסביבה.
״האמת היא שזה לא כזה פיקניק להיות ילד, אתה חדש בעולם הזה, כל דבר הוא חדש״.
אטלס מדבר בשירים ובסיפורים שלו את המציאות.
המצאה ומציאות – זה אותו השורש, גם כשהדברים מומצאים הם מגיעים מתוך המציאות.
אטלס אומר שכתיבה עבורו זה תהליך ארוך ומפרך, הוא כותב ומוחק וכותב שוב ושוב.
הוא מחליף עטים, עפרונות, מקלדות.
בשלב מסוים המקרר הופך להיות ידידו הטוב של המשורר, והוא מזהיר בתחנונים:
״תזהרו מגלידוניות – שירים לא מקבלים מזה, מקבלים כרס״.
המון זמן עובר בחיפוש אחרי התוכן, בחידוד הרעיון, בשזירת חרוזים ותימצות.
״רק ליורם טהרלב לוקח ששה חודשים, הבן יונה הזה. מי שלא גאון – שיעבוד. אני לא גאון, אני עובד, לוקח לי זמן״.
היו עוד המון מסרים חברתיים, תרבותיים, על תכניות ריאליטי ועל המצב במדינה, על הנוער והילדים שלא מקבלים מספיק יחס מהרשויות, על הורים כספקי מזון טרוטי עיניים, שנוטים להפריע להלך הרוח.
ואז קינחנו בשירי הייקו נפלאים:
בנושא אהבה: "חלפה על פני ונותרתי בענן של געגוע."
בנושא טבע: "לפרח החמנית שעוקב אחרי השמש נתפס הצוואר".
יהודה אטלס מדבר בגובה העיניים, מקסים בחספוסו השלו, בועט במסגרות ועושה למען החברה ולמען נוער בסיכון. פשוט איש מעורר השראה.