די לקצר!

מהר מהר, וקצר, כמה שיותר קצר.
לאנשים אין כוח לקרוא כל כך הרבה!
שורות קצרות, מסרים חדים, יש לכם שלוש שניות לעניין מישהו. זוז! נו, מהר!
אז נכון, כך כולם אומרים.
תקצרו בטקסט, תקצרו בסיפורים, תגיעו לתכלס. גם בפוסטים, גם במצגות, גם בספרים וגם בחיים.
האמת? לי נמאס מזה. מלקצר. לקצר את הטקסטים , לקצר את הזמן, לקצר את הישיבה, לקצר את התור, לקצר!
מה זה עושה לנו כל קיצורי הדרך האלה?
אולי זה הופך אותנו לאנשים קצרים.
קצרים ביחסים, באהבה, בהקשבה, בהכלה.
זה מקצר לנו את הסבלנות, אנחנו חותכים כל כך מהר. חותכים בכביש, חותכים רעיונות, חותכים קשרים, חותכים בהתחלות.
כשאנחנו כל הזמן מקצרים, אנחנו מקצרים את הזמן. באופן מוזר ככל שאנחנו ממהרים יותר הזמן שלנו הולך ומתקצר.
אנחנו מקצרים בנשימות, בשיחות, בשיח שלנו עם עצמנו.
אנחנו מקצרים את הדרך להצלחה ואז מגיעים חסרי נשימה לסוף המסלול, ומחפשים את קיצור הדרך הבא.
אני בעד להאריך, לא יודעת להסביר לכם למה זה מרגיש לי כל כך חשוב. זה משהו פנימי. כשמאריכים – מעריכים.
הגבולות נמתחים ואפשר להוציא עוד מאותו מרחב בזמן ובמקום.
אז כששואלים אותי כמה לכתוב אני אומרת, עד שהסיפור נגמר. זה יכול להיות כמה שורות או 300 עמודים. אל תעשו קיצורי דרך, הרגעים הכי מופלאים של הטקסט נמצאים רחוק מהאוטוסטרדה.