לפני 14 שנים, עבדתי במחסן ללא חלונות של מעצבת גרפית ששכרה אותי לחודש ואז זרקה אותי לכלבים כשנגמרה לה העבודה בשבילי, למרות שידעה שויתרתי על מקום עבודה אחר, כי היא הבטיחה לי תנאים טובים יותר.
ממקום של עלבון עמוק ורצון עז להוכיח לעצמי שיהיה בסדר, החלטתי שאני מקימה בעצמי סטודיו בוטיק לעיצוב ומיתוג, וכך היה. התחברתי לשותפה מהממת ויחד קנינו מחשבים, תוכנות ופונטים ויצאנו לדרך.
השנים הראשונות לא היו מתגמלות. כמו כל עסק צעיר, בנינו את מעגל הלקוחות שלנו ולא הצלחנו לפרוץ את תקרת הזכוכית המאוד נמוכה.אני חושבת שגם לא הייתי סבלנית, רציתי להגיע כבר לשלב שבו הכל מסתדר.
בינתיים, מתוך תיסכול, כדי ליצר לעצמי מרחב יצירתי שבו אני מגשימה את עצמי, התחלתי לכתוב רעיונות לתכניות טלויזיה.
חלמתי שיום אחד אראה על המסך את הרעיונות שלי.
כתבתי תכנית ילדים בהשראת הילדה שלי – רוני (כפרה עליה) לתכנית קראתי ״רוני דמיוני״, חשבתי על כל פרט בעולם הקטן הזה שבראתי. דמויות, לוקיישן, לוגו, אפילו בגדים, כל כך התלהבתי, שהיה לי בראש בדיוק איך זה הולך להראות.
הגשתי לערוץ ניקולודיאון דף צבעוני ושמח שנברא בו כבר עולם שלם.
ואז התכנית התקבלה.
הייתי בשמיים! לא יכולתי לדמיין משהו מופלא יותר. כתבתי 30 פרקים לתכנית ״רוני וקשיו״ עבור ניק ג׳וניור, שמבוססים על חיי היום יום של רוני. כשהדמיון שלי ושלה נפגשים אין גבול למה שיכול לקרות.
לקחתי כל מיני סיפורים ודמויות מהחיים האמיתיים ושילבתי אותם בפרקים. סבתא דינה תופרת החלומות, המנוף של סבא שלמה, הקיבוץ של איתמר ויה יה, אלה סיפורים על אנשים אמיתיים שהתחילו כאמת והתגלגלו לתוך פנקייק ורוד.
כשאני חושבת על סיפור, אני תמיד מתחילה במציאות.
איפה שהיום יום פוגש את הדמיון, שם מתחיל אצלי הסיפור.
החיבור ליום יומי יוצר קשר ביני לבין הסיפור ונותן לילדים הרגשה שגם להם זה היה יכול לקרות.
אני אוספת דמויות מתוך החיים האמיתיים, משנה להם שם, לפעמים מוסיפה זנב או קשקשים מנצנצים ושולחת אותם לתוך מסעות.
